אגרטל חרס: הפריט הקטן שמשנה חלל שלם
שלום, כאן הילה.
אחת הדברים שאני מגלה שוב ושוב כשאני בוחרת פריטים לקולקציה – הפריטים שהכי קשה להסביר למה הם עובדים הם בדרך כלל אלה שעובדים הכי טוב.
אגרטל חרס הוא הדוגמה המושלמת לזה. אין בו שום דבר מרהיב על הנייר. הוא לא זוהר, לא מתחלף בצבעים, לא עושה שום דבר אקטיבי בחלל. ובכל זאת – כשמניחים אותו במקום הנכון, משהו בחדר מתיישב. כאילו חסר היה משהו, ועכשיו יש.
לא מצאתי הסבר טוב לזה עד שהתחלתי לשים לב שזה קורה בבתים רבים – לא רק בתמונות של מגזינים.
למה חרס ולא משהו אחר?
זכוכית מחזירה אור. מתכת מושכת את העין לחדות שלה. חרס לא עושה שום אחד מהדברים האלה – והדיוק הזה הוא הנקודה.
הוא יושב בשקט. נותן לשאר הדברים בחדר לדבר. מוסיף נוכחות בלי לצעוק עליה.
בעיצוב יש מושג שנקרא Wabi-Sabi – הרעיון היפני שהיופי האמיתי נמצא בדברים לא מושלמים, לא סימטריים, לא מבריקים. חרס הוא הפירוש הכי פשוט של הרעיון הזה. לא כי מישהו החליט שכך – פשוט כי כך הוא נוצר.
שני דגמים שאני אוהבת לעבוד איתם עכשיו
מונסון פסים – נוכחות בלי מאמץ
הפסים האנכיים עושים משהו מעניין – הם מאריכים את הצורה ויוצרים תחושת גובה. זה נשמע טכני, אבל בפועל מרגישים את זה מיד. הגוון שלו ניטרלי מספיק כדי לא להתנגש עם כלום, אבל מעניין מספיק כדי שיבחינו בו. יושב טוב בכניסה לבית, על שולחן קפה, על מדף.
קיים ב-3 גדלים וגוונים: קטן חרדל, בינוני חמרה, גדול חום – כל אחד עושה את העבודה לבד או בקבוצה.
הארט לבן – צורה שמדברת בשקט
הדגם הזה הגיע אלינו לאחרונה ומאז הוא לא עוזב. פיה צרה, גוף עגול שמתעגל קלות כלפי מעלה, גוון שמנת שקט. שמים אותו עם ענף אחד ביבש – אקליפטוס, ענף זית, כל דבר – והוא מספיק לכל הסלון. אנשים שואלים אותי מאיפה הוא. זה תמיד סימן טוב.
פריט שנראה כאילו מישהו עשה אותו ביד. זה מה שמרגיש כמו בית ולא כמו קטלוג.
שלושה דברים שעוזרים בסידור
אחד גבוה עושה יותר מארבעה נמוכים. כמות לא יוצרת נוכחות – גובה כן.
פיה צרה = ענף אחד. לא זר, לא הרבה פרחים. ענף אחד. פריחה אחת. זה מספיק.
קבוצת שלושה בגבהים שונים. גבוה, בינוני, נמוך – המוח קולט את זה כהרמוניה גם בלי לדעת למה.
שני הדגמים שתיארתי כאן הם חלק מהקולקציה הנוכחית. המלאי קטן ומתחלף – מה שיש עכשיו לא תמיד יהיה מחר.
